היחס שהילד זוכה לו בבית הוא היחס שהילד מאמין שהוא ראוי לקבל גם בעולם.
איזה יחס הילד שלכם מקבל בבית? והאם הוא חווה אכזבות בעולם שמחוץ לבית כתוצאה מכך?
ילד שנתייחס אליו בבית כ״נסיך״ – ייצא לעולם בהרגשה שהוא מורם מכולם.
ילד שנענה על דרישותיו תמיד כאן ועכשיו כדי שחלילה לא יחווה תסכול – יצא לעולם בתחושה שמגיע לו הכל תמיד ומיד, ולא יידע לדחות סיפוקים.
ילד שרגיל שכולם מגיבים אליו בשניה שהוא מצייץ – יגיע לגן וייעלב בכל פעם שהגננת לא נותנת לו לדבר ראשון.
ילד שיגידו לו כל הזמן שהוא ״הכי טוב״ - יגיע לחוג כדורסל והמציאות תטפח על פניו- שיש יותר טובים ממנו.
ילד שרגיל שעושים עבורו דברים שהוא יכול לעשות עבור עצמו – יגדל להיות ילד שרגיל שעושים בשבילו הכל.
ילד שאמא ואבא פותרים לו את כל הבעיות מול המורה והחברים – יסתמך תמיד על אחרים שיפתרו את בעיותיו, לא יתאמן בפתרון בעיות בעצמו ולא ירגיש מסוגלות להתמודד לבד עם אתגרים בחיים.
ילד מפונק – לא יידע לחלוק ולעשות למען האחר, וירגיש שהוא מרכז העולם.
את כל השרירים האלה צריך לאמן!
כמה קשה, מתסכל וכואב לצאת מגבולות הבית האוהב, המכיל והתומך (לעיתים יתר על המידה) – ולגלות שאני לא כזה ״כוכב״ בעולם האמיתי? למה שלא נעזור להם מקטנות לתרגל להתמודד עם המציאות כדי למנוע מהם את התסכול הגדול שנובע מהפער בין הבית ל״חוץ?
התפקיד ההורי שלנו הוא לא להיות ״ספקי האושר״ שלהם בכל רגע נתון (ולמנוע מהם אכזבות כדי שלא יכאב להם)– אלא לצייד אותם בכל הכישורים הנחוצים להתמודדויות עם החיים וליחסים טובים עם הסביבה.
אין הורה שלא רוצה את הכי טוב עבור הילד שלו. להורים יש תמיד כוונות טובות אך בפועל לעיתים אנחנו עושים עבורם דברים שרק יחלישו את ההתמודדות שלהם בעולם האמיתי שם בחוץ, מה שיכול לגרום לקושי בפיתוח יכולות, ובעייה בזיקה חברתית.
(כמובן שלא מדובר על הרעפת אהבה וחיזוקים, אלא על ״שירותים מיותרים״ באופן קבוע).
מה תוכלו לעשות השבוע כדי לתת לילדכם את התחושה שאתם מאמינים ביכולות שלו וסומכים עליו? סמנו לעצמכם מטרות קטנות, מאתגרות במידה הנכונה, כדי לאפשר לילדכם להרגיש כל יום קצת יותר בעל מסוגלות למשהו שהוא לא עשה בעצמו אתמול.
