כל אדם, בכל גיל, בכל מקום רוצה להרגיש בנעלי בית. תחושת השייכות היא צורך הישרדותי, ההרגה של של היות חלק ממשהו: ממשפחה, מקהילה או מחברה. מחסור בתחושת שייכות הוא מהותי בזמן רילוקיישן או מגורים בחו״ל!
הרהורים מליבה של אמא ברילוקיישן : כיצד המציאות החדשה ברילוקיישן מעצבת את תחושת השייכות שלנו? כיהודים, כישראלים, שנולדנו וגדלנו בישראל והתחנכנו על ערכי הציונות, השואה, מלחמות ישראל ו״אין לי ארץ אחרת״- וכיום אנחנו גרים בחו״ל? ומה בנוגע לשייכות של הילדים שלנו - האם הם אי פעם יוכלו להרגיש שייכים ו״ישראלים״? רילוקיישן במהותו אמור להיות זמני, אבל יש לו השלכות רבות על הזהות שלנו ועל התפקוד היומיומי שלנו. זהו לא רק שינוי מקום מגורים פיזי אלא שינוי שפה, תרבות וחברה. כל השינויים הללו משפיעים על תחושת השייכות הכל כך משמעותית עבורנו כבני אדם.
כהורים במדינה זרה, מצאנו את עצמנו עסוקים בשאלות סביב השייכות שלנו ובעיקר סביב השייכות של ילדינו. בשנים האחרונות התחדדה אצלנו המודעות לשים לב לרגשות ולמחשבות שלנו סביב השייכות למקום המגורים והיה עלינו כהורים לסייע לילדינו להרגיש תחושת השתייכות. על אף השנים הרבות בחו״ל המשכנו להיות ״בית ישראלי״: בבית דיברנו רק בעברית, חגגנו את החגים, ארוחות שישי עם חברים, קראנו חדשות מהארץ, הקפדנו להגיע לכל האירועים, בילינו כל קיץ בארץ ותמיד אירחנו אצלנו בבית אורחים מישראל. תחושת השייכות שלנו היתה מוקדשת ברובה המוחלט למשפחה ולחברים בישראל, וכן לחברים הישראלים החדשים בארץ שגרנו בה.
אולם, ילדינו גדלו בחברות ובתרבויות שונות והתחנכו בבתי ספר בינלאומיים עם ילדים שדומים להם - ילדים שעברו ממדינה למדינה. הם נולדו בחו״ל ושם התגבשה זהותם הייחודית יחד עם הזדהות וחיפוש ילדים ״כמוהם״. איתנו הם דיברו עברית אבל בינם לבין עצמם דיברו באנגלית. חווית השייכות נוצרה בעיקר בבית הספר הבנלאומי עם ילדים דומים להם- הם יצרו חוויות של שייכות דרך אינטראקציה עם ילדי אינטרנשיונל בעיקר, וכך נוצרה תחושת הבטחון בייחודיות שלהם. ילדים אשר לאורך זמן ניכר משנות ילדותם אינם חיים בארץ האם, אלא עוברים עם משפחותיהם מארץ לארץ בתדירות גבוהה, נחשפים למיגוון תרבויות אך לא חשים שייכות מלאה לאף אחת מהן ונקראים בספרות "ילדי התרבות השלישית״. הסביבה הבינלאומית סיפקה לילדנו תחושת שייכות, וממנה הם בנו את זהותם האינדויודואלית.