דמיינו שממש ליד הלב של כל אחד מאיתנו ממוקם ״מד תחושת הערך״. זהו מכשיר שכולנו מחוברים אליו 24/7 שמודד את העליות והירידות בתחושת הערך שלנו ברמת הרגישות הכי גבוהה שיש. קצת כמו אק״ג.
כל ״את מדהימה!״ מלכה!״ ״אין עליךךךך!״ - ויש לנו פיק של עליה.
כל ביקורת שהעביר עלי הבוס, ״עקיצה״ של חברה, סטורי של חברים שראינו ולא הוזמנו, ואפילו כשהמתבגר נוהם ״צאי לי מהחדר!״ - והמד יצנח בחדות. כשאנחנו מאבדים תחושת ערך ומגיעה איתה יד ביד גם הבושה ("אני לא מספיק טובה") זה יוביל אותנו לזהירות יתר ואפילו להמנעות, ובטווח הרחוק לצמצום עצמי.
השאלה הקריטית היא איפה מד הערך מלכתחילה ממוקם ביומיום של כל אחד מאיתנו. אם הוא מלכתחילה גבוה - אז ירידה קטנה תהיה כמו ״מכה קטנה בכנף״ וממשיכים. אבל אם מראש מד הערך נמוך - אני לא אוכל להסתכן בלאבד עוד ערך כי גם ככה אני מגרדת את התחתית!
תחושת הערך משולה לדרכי הנשימה שלנו. אם מישהו פוגע בתחושת הערך שלנו זה מרגיש מיידית כאילו חסמו לנו את אספקת האויר לגוף! נעשה הכל כדי להחזיר אותה וכמה שיותר מהר! ולכן, באוטומט שלנו, מהמקום ההישרדותי הזה, אנחנו משתמשים בקיצורי דרך על מנת לפתוח את הסתימה בנתיב הנשימה ולהחזיר לעצמנו את תחושת הערך:
תוקפים חזרה את מי שפגע בנו במטרה להוריד את השני - ״למה מי את חושבת שאת? משועממת וחצופה!״
מצדיקים את עצמנו – אני אספר לעצמי ולכל מי שמוכן לשמוע את הסיפור שמסביר למה ״אני בסדר״
העלאה עצמית - ״אני לא חברה טובה? איפה את היית כשהייתי במשבר הכי גדול של חיי?״
אטימות - ניקח לדוגמא מתבגרים - כשהם רואים את ההורים שלהם כל הזמן מביטים עליהם במבט כועס או מאוכזב זה שורט להם את הנשמה. המבט שלנו פוגע בהם כ״כ, ואז הם צריכים להפוך אותנו ללא רלוונטים כדי לא להפגע מאיתנו שוב ושוב!
כל הדרכים הללו לא מקדמות יחסים!
אז מה כן אפשר לעשות כדי להעלות חזרה את תחושת הערך בדרכים מקדמות יחסים?
להסתכל לעצמנו בלבן של העיניים, ולבחור ב:
קבלה עצמית – הורדת הציפיות (״היי, זוט עני!״)
ושיפור עצמי (הפער בין מי שהייתי לבין מי שהייתי רוצה להיות - לקחת אחריות ולחשוב איך אתנהג אחרת בפעם הבאה)
אלו דרכים שמעודדות התפתחות אישית וצמיחה, ומחזקות את היחסים.
שימו לב בימים הקרובים איפה אתם חווים ירידה בתחושת הערך ואיך בחרתם להתנהג?
